החיבוק הגדול
האמת: אני מאלו שזה נראה להם הזוי ופתטי כבר בשמיעה ראשונה ברדיו, ביום ההתרחשות..
בני מדבר בסרטון על אפשרות ל "יצירת רגע יפה" , אבל זהו רגע מלאכותי לצרכי תקשורת וליצירת עניין של גלי צה"ל ולא של הציבור אותו אמורה הכנסת לייצג. לדעתי, אין בחיבוק למצלמות שכזה כדי ליצור את הכבוד המשותף והמצע הראשוני המאחד של חברי הכנסת כמייצגי החברה בישראל. עבורי זה נראה בעיקר רעיון דביק, המשקף נכונות לטשטוש ערכים ולא להבהרת כבוד לכל אדם. את הכבוד לזולת וחיבוקו האמיתי חברי הכנסת צריכים לעשות בתרבות הוויכוח שלהם ובהצעות החוקים שלהם ולא בקמפיינים לפני המצלמות, גם אם הגה אותם שדרן אהוב בגלי צה"ל, שלו עצמו אין שום קשר לאקטואליה ולמה שהם עושים ביום-יום (לפי דבריו).
העובדה שבסופו של דבר מעטים השתתפו בחיבוק מעידה לדעתי על כי הבינו את הרעיון כהזוי ולא נפלו למלכודת הדבש שבו. אני בהחלט מעריכה אותם על כך ונלעגת בעיני הייתה תגובתה הפופוליסטית של ח"כ לימור ליבנת למשל. יש אנשים שזה מתאים להם אמר איתן כבל. גם לי - לא.
2. איך עשיתי... אני לוקחת מן הראיון את דבריו של פרופ' קפלן על הצורך בחימום. הוא אומר: "בלי חימום, בדיבור , בחיוך, לחייך וללחוץ יד ואז להתחבק- זה קשה..." (ואכן היה להם קשה)
לכן בעת הצורך בפתרון של עימות קשה, עם הורים או תלמידים או בין תלמידים שונים חשוב בעייני ביותר שבסוף השיחה נחייך, נלחץ יד ועם אפשר לתת חיבוק זה רצוי. אם לא – בפעם הבאה. אני נגד לעשות רוח וצילצולים לתקשורת והחלפת החוויה בתצוגת כאילו...
לטעמי התפקיד שלנו הוא בקישור בין הרגש לשכל והפרדה ביניהם מתוך האמונה שמספיק ליצור בסיס של שיתוף בהתרגשות ורגשות כדי להשפיע על השכל – היא טעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה